<h1>ספר התרומות שער נ"ג חלק ד'</h1>
<h2>דף קעא:</h2>
ויש לברר שובר שנכתב בסך סתום כמו בכתוב בו דינרין סתם או שאין בו זמן ולא סכום ממון ונמצא שאין מבורר אם נכתב על שטר זה או על שטר אחר שהיה לו עליו קודם לזה שמוציא עכשו לפנינו, מי מהן יקרא מוציא בעל השטר או בעל השובר. זה הדין נראה בעיני שהשובר מבטל שטר החוב, כדרבא דאמר שטר לך בידי פרוע גדול פרוע, אלמא אע"פ שאין ספק בשטר ונודע לנו עד עתה שהיה קיים לשון זה המסופק שוברו ומבטלו. ועוד ראיה מהא דתנן [ב"ב קע"ב ע"א] נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועין, נראה מכאן שכל שובר אע"פ שהוא בלשון מסופק מבטל שטר החוב, שהוא ודאי אצלנו [שחד] מיניהו אינו פרוע. ועוד ראיה מההיא דאמרינן [ב"ב קע"א ע"ב] הא תקון רבנן דכי כתבינן תברא אי לא ידעינן זמנא דשטרא דהלואה כתבינן תברא בסתם. פירוש, בלא זמן. והאי תברא ספק הוא אצלנו אם נכתב על זה שיוצא לפנינו או על שטר אחר שהיה לו עליו שנכתב קודם לזה שמוציא עכשו, ואעפ"כ מבטל שטרא שהיה עד עתה בחזקת ודאי. ועוד ראיה מההוא דמשנינן [ב"ב קע"ג ע"א] במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר אעפ"כ אתא תברא ומרע לתרי שטרי. מכל זה למדנו שובר מסופק מרע לשטרא ודאי מפני שהשטר בא להוציא מבעליו ועליו להביא ראיה, זה נ"ל. והרצתי ראיותי לפני הרמב"ן והשיב אמת הדבר ויציב הענין ואין בו ספק ואין מיחוש שכל שובר שאין בו זמן ולא סכום ממון אלא שכתוב בו שנפרע מכל חוב שהיה לו עליו וכל שיש למלוה על הלוה פרוע, דיד בעל השטר על התחתונה, וכבר הבאתי בזה ראיות גמורות. וכן בשובר שכתוב דינרין סתם מבטל כל שטר שיש לו עליו, והוא שובר שהעדים טעו והשמיטו סכום הממון או שכתבו סתם. ואי קשיא לך הא דאמר בפ"ק דב"מ [ד' ע"ב] גבי סלעים דינרין שאני התם דקא מסייע ליה שטרא, ופרש"י ז"ל שהעדים החתומין בשטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים ולפיכך לא פירשו מנינם כמה, ההיא בשטר הלואה איתמר דאמרינן כיון דידעי העדים דיד בעל השטר על התחתונה אלו היו יותר משנים מפורש היו כותבין, אבל בשובר אדרבא אמרינן דילמא לא ידעו סכום ממון השטר וכתבו סתם כל מאן דמפיק לורעיה. אבל שובר שהיה כתוב בו כך וכך דינרין ונמחק הסכום ונשאר דינרין או שכתוב במקום הסכום תיבה שלא נתקיימה למטה אומר אני שאותו שובר פסול ויד מוציא על התחתונה, שאם לא תאמר כן הרי שהיה חייב לחברו מאתים וכתב לו נפרעתי ממך מאה דינרין ימחוק מאה וטוענין עליו שפרעו מאתיים דינרין, אלא אין דנין נמחק אלא להורע כחו של מוציא. והכי נמי בפ"ד אחין [יבמות ל"א ע"ב] גבי זמן א"ה אפילו בגרושין נימא הכי התם להצלה דידיה קא אתי, כלומר ואי מזיק ליה קטליה ליה. ופרש"י ז"ל ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לחפויי עליה ומספיקא לא קטלינן ליה. כלומר דאמרינן מפני שהורע כחו בזמן הזה גזיתיה. ובירושלמי [ב"ב פ"י ה"א] אמרינן כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלייה, ע"כ.
<h2>דף קעג.</h2>
ויש לברר שובר שנכתב בסך סתום כמו בכתוב בו דינרין סתם או שאין בו זמן ולא סכום ממון ונמצא שאין מבורר אם נכתב על שטר זה או על שטר אחר שהיה לו עליו קודם לזה שמוציא עכשו לפנינו, מי מהן יקרא מוציא בעל השטר או בעל השובר. זה הדין נראה בעיני שהשובר מבטל שטר החוב, כדרבא דאמר שטר לך בידי פרוע גדול פרוע, אלמא אע"פ שאין ספק בשטר ונודע לנו עד עתה שהיה קיים לשון זה המסופק שוברו ומבטלו. ועוד ראיה מהא דתנן [ב"ב קע"ב ע"א] נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועין, נראה מכאן שכל שובר אע"פ שהוא בלשון מסופק מבטל שטר החוב, שהוא ודאי אצלנו [שחד] מיניהו אינו פרוע. ועוד ראיה מההיא דאמרינן [ב"ב קע"א ע"ב] הא תקון רבנן דכי כתבינן תברא אי לא ידעינן זמנא דשטרא דהלואה כתבינן תברא בסתם. פירוש, בלא זמן. והאי תברא ספק הוא אצלנו אם נכתב על זה שיוצא לפנינו או על שטר אחר שהיה לו עליו שנכתב קודם לזה שמוציא עכשו, ואעפ"כ מבטל שטרא שהיה עד עתה בחזקת ודאי. ועוד ראיה מההוא דמשנינן [ב"ב קע"ג ע"א] במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר אעפ"כ אתא תברא ומרע לתרי שטרי. מכל זה למדנו שובר מסופק מרע לשטרא ודאי מפני שהשטר בא להוציא מבעליו ועליו להביא ראיה, זה נ"ל. והרצתי ראיותי לפני הרמב"ן והשיב אמת הדבר ויציב הענין ואין בו ספק ואין מיחוש שכל שובר שאין בו זמן ולא סכום ממון אלא שכתוב בו שנפרע מכל חוב שהיה לו עליו וכל שיש למלוה על הלוה פרוע, דיד בעל השטר על התחתונה, וכבר הבאתי בזה ראיות גמורות. וכן בשובר שכתוב דינרין סתם מבטל כל שטר שיש לו עליו, והוא שובר שהעדים טעו והשמיטו סכום הממון או שכתבו סתם. ואי קשיא לך הא דאמר בפ"ק דב"מ [ד' ע"ב] גבי סלעים דינרין שאני התם דקא מסייע ליה שטרא, ופרש"י ז"ל שהעדים החתומין בשטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים ולפיכך לא פירשו מנינם כמה, ההיא בשטר הלואה איתמר דאמרינן כיון דידעי העדים דיד בעל השטר על התחתונה אלו היו יותר משנים מפורש היו כותבין, אבל בשובר אדרבא אמרינן דילמא לא ידעו סכום ממון השטר וכתבו סתם כל מאן דמפיק לורעיה. אבל שובר שהיה כתוב בו כך וכך דינרין ונמחק הסכום ונשאר דינרין או שכתוב במקום הסכום תיבה שלא נתקיימה למטה אומר אני שאותו שובר פסול ויד מוציא על התחתונה, שאם לא תאמר כן הרי שהיה חייב לחברו מאתים וכתב לו נפרעתי ממך מאה דינרין ימחוק מאה וטוענין עליו שפרעו מאתיים דינרין, אלא אין דנין נמחק אלא להורע כחו של מוציא. והכי נמי בפ"ד אחין [יבמות ל"א ע"ב] גבי זמן א"ה אפילו בגרושין נימא הכי התם להצלה דידיה קא אתי, כלומר ואי מזיק ליה קטליה ליה. ופרש"י ז"ל ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לחפויי עליה ומספיקא לא קטלינן ליה. כלומר דאמרינן מפני שהורע כחו בזמן הזה גזיתיה. ובירושלמי [ב"ב פ"י ה"א] אמרינן כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלייה, ע"כ.
והיכא דמת ובשעת מיתתו אמר לבניו בין שטרי החובות שיש לי יודע אני שיש ביניהם שטר אחד שהיה לי על אחרים פרוע ואיני יודע אי זה מהן הוא. על זה גרסינן בבתרא פרק גט פשוט מתני' האומר לבניו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע אי זה הוא כלן פרועין. פירוש, אם בעלי חובותיו ירצו לכפור בו כולן פרועין, דכל חד וחד מינייהו יכול למטען שטר שלי הוא הפרוע. מיהו אם נמצא בין שטרותיו של זה המצוה כך בשעת מיתתו שני שטרי חוב שיש לו על אדם אחד, כגון שזה שצוה כך היה לו מנה על אחד בשטר ואותו עצמו לוה ממנו מאתים בשטר אחר ונמצא שיש לו עליו ב' שטרי חובות, בזה ע"כ מוציאין ממנו האחד, שהרי הוא לא אמר אלא שטר בין שטרותיו פרוע ואלו שנים הן. מיהו אם רוצה הלוה לטעון שהשטר הגדול המחזיק מאתים הוא שהוא פרוע הרשות בידו לומר כן ונאמן בדבר, דהכי תנן במתני' נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע, ועל כרחו פורע ממה נפשך שטר המנה שהוא הקטן. וגרסינן עלה בגמ' אמר רבא שטר לך בידי פרוע, הגדול פרוע הקטן אינו פרוע. פירוש, אם יש לשמעון ב' שטרות על ראובן אחד בסך גדול ואחד בסך קטן יש לנו לומר שהגדול הוא הפרוע, שכיון שהמלוה הוא עכשו מוציא ממון מיד הלוה בכח שטרו והוא פסל אחד מהן בדבורו שהודה הרי יש לנו לומר שיד בעל השטר על התחתונה, אבל אם אמר לו לחברו חוב לך בידי פרוע שטרות כלן פרועין בין גדול בין קטן, דחוב שם הכלל הוא שכולל כל חובות שיש לו עליו, וכן יוכל להיות כמו כן שר"ל חוב אחד, הילכך משמע הכי ומשמע הכי יד בעל השטר על התחתונה והמלוה שפסל חובו והוא מוציא מיד הלוה ידו על התחתונה, וכל שטרות שיש לו עליו נחזקם בהודאתו בפרועין, דהכי קאמר חייב לך בידי ומהכל אני פרוע. וכן הלכתא. מיהו לא נדון דין זה כן במי שאומר שדה שלי מכורה לך לא יכנסו כל שדותיו בכלל מכירתו אלא לעולם נדון הקטן שבשדותיו והכחוש מכר לו ולא הגדול, אבל לעולם לא מכר לו כל שדותיו בכל מכירה עד שיפרש. דהכי אקשינן בגמ' אלא מעתה שדה שיש לי מכורה לך הכי נמי כל שדותיו מכורין לו, ומשני התם יד בעל השטר על התחתונה שהרי הלוקח הוא המוציא ועליו לברר שכלן נכללו במכירתו, אבל בענין בעל חוב המלוה הוא המוציא ועליו להביא ראיה שלא נכללו כל שטרותיו בלשון הודאה.
